כשהחלטתי לכתוב בלוג קראתי קצת המלצות, ובעיקר התייעצתי עם אחייני המוכשר רועי, בלוגר ותיק וידוע. הבנתי שיש שני עקרונות מובילים. להחליט על מה הבלוג – כלומר, איזה שהוא קו מערכתי אחיד. לזה עוד לא הגעתי. והשני – להיות עקבי. כלומר, להקפיד לכתוב פעם בשבוע, או משהו כזה. אז זהו, שגם לזה לא הגעתי, ואני כולה בפוסט השני.
"אתה יודע איך אני שורד?", כתב לי רועי. "לי יש דד ליין. מכיוון שאני ממחזר לבלוג את הטור שלי בעיתון (ידיעות אמריקה, טוב ששאלתם), ויש לי עורך על הראש, אין לי ברירה." רועי ידוע כבחור חרוץ במיוחד, שלא מתחיל כלום עד דקה לדד ליין. ולי, לצערי, אין עורך, אף אחד לא שלח לי מייל "הי, כבר שבועיים לא כתבת" (כנראה העולם שורד גם בלי הבלוג שלי) ואין לי דד ליין.
פעם כתב אחד הפרסומאים החשובים (היום איש לא זוכר אותו) על הדרך בה הוא מגיע לרעיונות שלו. הוא סיפר כי קבע עם לקוח פרזנטציה, וכמובן לא הכין דבר עד יום הפגישה. ואז, ברגע האחרון ובלחץ זמן כתב משהו, הכין מצגת בדרך למשרד של הלקוח, שם סיפר לכולם איך כל המשרד התגייס לפרוייקט החשוב בשבועיים האחרונים, עבד יום ולילה עד לגיבוש הקמפיין המדהים שהגה בשלוש הדקות לפני הפגישה. אגב, האיש עומד מאחורי רעינות גדולים, כמו "בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם".
דד ליין זה כנראה עניין של אופי. יש אנשים מאורגנים נורא, שיודעים לחלק את הזמן באופן כזה, שיש להם אפילו זמן לשתות קפה לפני שמגיע הדד ליין. אני מהקבוצה השנייה. שעה לפני אני מבין שזהו, אין ברירה. צריך לגמור ולרוץ לספר לחברה. "אל תעבירו לי טלפונים", אני מודיע לכל העובדים במשרד. ואז מבין שחסרים לי נתונים, ולא דיברתי עם י. מהכספים, לא סגרתי עם פ. ממשאבי אנוש וחסרות לי תמונות למצגת. לחץ לחץ לחץ. בפעם הבאה, אני מבטיח לעצמי, אתחיל שבוע קודם. ויש לי טריק: אני סוגר לי ביומן שעתיים, שבועיים לפני הדד ליין. וכשזה מגיע, יש לי משהו דחוף לעשות, ובדיוק סמי מגיע וצריך להתייעץ על משהו חשוב, ומתקשרים מתיירות לתאם פגישה. "אמשיך אחר כך עם המצגת", אני אומר לעצמי. "הרי יש עוד שבועיים, מה הלחץ?" וכך חולפים להם הימים, עניין רודף עניין ושעה לפני הדד ליין אני בלי כלום.
"שילמת כבר את החשמל?" שואלת שוש. "כבר מתקשר", אני מבטיח. גם כן לחוצה, יש עוד חמישה ימים. אני כבר מסיים את הפרק ומשלם. וכך חולף יום ועוד יום ועוד יום, כמאמר המשורר, ואת החשבון, בתוספת קנס פיגורים ואחרי הודעה על ניתוק אני משלם כעבור שבועיים.
חייב לסיים. בעוד שעה יש לי פגישה עם משרד הפרסום, ועדיין לא הכנתי את הבריף שביקשו, כדי שיוכלו להתייחס אליו בפגישה, שאחריה יכינו לי את ההצעה למודעה דקה לפני סגירת העיתון ואני לא אספיק לבדוק שהכל בוצע והמודעה תופיע בעיתון בלי מספר הטלפון להתקשרות חזרה ובלי לוגו של הספונסר.
שבת שלום
הכל סיפורים 
הי אמיתי
איזו הפתעה נעימה. בטוחה שיהיה מעניין לקרוא אותך. הרי לכתוב אתה יודע נהדר, מתנסח נפלא. רעיונות מבריקים ומחשבה מיוחדת מחכה לפוסט הבא.
שתב שלום ד"ש לשוש יוספה
ניסית להתעסק עם השני? זה עוזר, מאתגר ונעים יותר!