הזקן והלמה

את הבלוג שלי מקשטת תמונה מוזרה, בה אני מופיע יחד עם אורי, בני הבכור, שתי נשים צבעוניות למדי וראש של גדי? לא, זה גור של למה. למה? ככה. אז הגיע הזמן להסביר: התמונה צולמה בקוסקו שבפרו. הצטרפתי לאורי שטייל בדרום אמריקה, ויחד איתו עלינו לאתר האגדי של מאצ'ו פיצ'ו. את חוויותי העליתי על הכתב, וכעת אני מתחלק אתכם בהן. חלק מקוראי הקבועים כבר קראו את הסיפור, אז אתם פטורים. תחזרו בשבוע הבא.

לפני שאורי נסע לטיול הגדול שלו, הוא רקם ביחד עם אימו מזימה: להביא את האבא הזקן לקוסקו,
ולאפשר לו לטייל עם הצעירים למאצ'ו פיצ'ו, חלום חייו. אחרי שבדקתי שאורי באמת מתכוון לזה, ושלא אתקע לצעירים כמו עצם בגרון, רכשתי כרטיסים, גייסתי "מוצ'ילה", שק שינה, מזרון שטח וגרביים חדשות ואחרי כמעט יומיים של טיסות הגעתי לקוסקו. מדובר בעיר תיירותית, ממנה יוצאים לטרקים שונים שהחשוב בהם הוא ה"אינקה טרייל" שמסתיים בעיר האבודה מאצ'ו פיצ'ו.

התחלנו ב"לוקי" של קוסקו. כנראה מדובר בהוסטל הגדול ביותר בדרום אמריקה, ובטוח בתוסס שבכולם. מאות צעירים גודשים את המקום, מעבירים את זמנם בבר המרשים, ליד שולחן הסנוקר, שולחן הפינג פונג וכמובן על הדשא, בבגדי ים מינימליים. בערב מצטופפים בחדר האוכל ומנסים לזכות ב"חולצת לוקי " תמורת השתתפות במשחק טריויה/קריוקי/שתיית בירה וכיו"ב. אני כנראה האורח הכי זקן במתחם, הורס את הסטיסטיקה. ה"חדשים", כולל הח"מ, שזה עתה הגיעו ליבשת הדרומית, מנצלים את הזמן להסתגל לגובה. קוסקו נמצאת ב – 3,350 מ' גובה, ומי שמתכוון לעלות ל– 5,000 צריך להכין את הגוף למשימה. בין בירה לסנוקר יורדים לעיר. קוסקו מושכת ישראלים רבים, המביאים פריחה לענף המסעדות. מסעדת "הרצל" שעל קירותיה תמונות וציטוטים של המנהיג הדגול, שמחפים על המרק הדלוח והמזון הבינוני, "אבו
מרתה" שמציעה קנקני מיץ תפוזים סחוט וסנדביצ'ים טעימים וגם "נרגילה", ו"שווארמה" ועוד ועוד. התפריטים בעברית, המלצרים מגלגלים על לשונם "סבבה" ו"תיסלם" ו"מה שנומך" והמחירים ברצפה.

ברחוב היורד מה"לוקי" לעיר ניתן למצא את כל השירותים החשובים למטייל: מכבסות "אינסטנט", חנויות אינטרנט, ציוד מטיילים וכמובן –  סוכנויות טיולים. אנחנו עשינו את כל העסקים שלנו עם פאנצ'ו, המציג את עצמו כמורה דרך מוסמך, דובר ספרדית (ברור…) אנגלית וצרפתית. הנתון המפתיע – הוא אכן דובר אנגלית, משדר סמכותיות וביטחון עצמי רב. לפאנצ'ו קול עמוק וטון דיבור אמין. אין שום דבר מסובך מידי בשבילו – טיול לשבוע, טיול ליומיים, אופנים, ג'יפים, מדריכים, פרדות, נהגי פרדות, כרטיס לרכבת – הכל קלי קלות, אין שום בעיה, ראו זאת כמסודר. אנחנו מזמינים  הסעה לכפר Mollepata  ממנו מתחיל הטרק, נהג פרדות (ככה קוראים לזה?) מנוסה ושתי פרדות (המחיר לפרדה ולנהג זהה), משאית ליום הרביעי עד "המסעדה בהידרו" (מסלול שלא ניתן לעבור עם פרדות) וכרטיסי רכבת חזרה מאקוה קליאנטה לקוסקו עם "ואן" שיסיע אותנו מתחנת הרכבת חזרה ללוקי בקוסקו. אנחנו משלמים, ואני אומר לאורי – אין מצב שזה יקרה. או שהפרדה לא תגיע, או שמשהו יקרה למשאית, ובטוח שכרטיסי הרכבת לא יגיעו/לא יהיו תקינים/יביאו אתנו למקום אחר. ואם כבר נגיע – שום ואן לא יחכה. אורי, עם 4 חודשי דרום אמריקה מאחוריו, מסביר לי שאולי אני צודק, אבל זו האפשרות היחידה. יוצאים ומקווים לטוב.

למאצ'ו פיצ'ו אפשר להגיע בדרכים רבות.
הדרך הקלה  – ברכבת, מקוסקו לאקוה קליאנטה, עיירת התיירות הקטנה שלמרגלות האתר. משם, לאחר לינת לילה בהוסטל מקומי, באוטובוס עד לאתר עצמו.

הדרך הממלכתית – להירשם (לפחות שנה מראש) ל"אינקה טרייל "– טרק הנמשך 4 ימים ועובר על
פני אתרי עתיקות ונופים יפים. ללא הרשמה מראש אין סיכוי לקבל מקום, וגם צריך להיפרד מ 800 דולר, המחיר אותו גובות רוב החברות המארגנות את הטרק.

הדרך הקשה – לצאת לטרק מקביל, שאין לגביו הגבלת משתתפים. אנחנו בחרנו בטרק הנקרא
"סלקנטאי", 4 ימי הליכה בנופים מדהימים, תחילתם בנוף חשוף של הרים מושלגים, המשכם בנוף סוב-טרופי מעוטר בצמחייה מרשימה ביותר וסופם כמובן באקוה קליאנטה ובאתר מאצ'ו פיצ'ו, לו מוקדש יום טיול נוסף.

ההתחלה טובה. 07:00 בבוקר. אנחנו אחרי ארוחת בוקר, והציוד מאורגן. יוצאים משער ההוסטל, ובחוץ,
להפתעתי, ממתין ואן חדיש, עדיין עם ניילונים על הכסאות. בראוו, פאנצ'ו. 1:0 לטובתך. הנסיעה לא קצרה, וחלקה הגדול בדרכי עפר קופצניות למדי. בסוף מגיעים למולאפטה, ותאמינו או לא – עוד הפתעה. חוליו, נהג הפרדות שלנו, כבר ממתין במקום שנקבע. הפרדות בצד, מדיפות ריח נעים, מייצרות תלוליות קטנות של גללים חומים. ערימת חבלים ומכשור מתקדם אחר שישמשו לקשירת הציוד מוטלת לידן והכל מוכן ליציאה. אמנם, עקב עליית מחירים בלתי צפויה, אנחנו משלמים 30 סול לכל פרדה ועוד 30 לחוליו הנהג.
פאנצ'ו אמר 25. אבל אין ברירה, חייבים ליישר קו עם הכלכלה המתפתחת. חוליו עצמו מחייב התייחסות קצרה. הוא לבוש טרניניג כחול, וכובע מצחייה. זו כנראה תלבושתו הרשמית, שכן בימים הבאים הוא ילבש בגדים זהים כל הזמן. בלחיו הימנית נפיחות קלה, שמקשה להבין אותו. משהו כמו לדבר עם כדור פינג-פונג בפה. האמת שזו לא בעיה, כי הוא מדבר רק ספרדית ואני ספרדית לא. מסתבר שהנפיחות היא כדור עלי קוקה, אותם הוא לועס ללא הפסק. בימים הקרובים נפגוש אותו מידי ערב, הוא יאכל איתנו ויישן לידנו.

תיאומים אחרונים ויוצאים. השביל בו בחרנו עולה במעלה ההר, ושכחתי לספר אבל כל שביל שתלילותו עולה על 30 מעלות הופך עבורי למשימה. הפעם יש לי תירוץ: בגובה כזה האויר דליל, ואין לי חמצן. הנשימה שלי דומה למפוח, ואני יונק כל טיפת אויר אפשרי. כבר הברחתי שתי יונים שנחו על שיח לצד השביל, ולפי הקולות שהשמעתי חשבו שמתחילה סערה. מזל שמידי פעם יש ירידות, ואני מצליח להתקדם. אורי הולך לידי, ומידי פעם משמיע נשימה כבדה כדי לעודד אותי. מה, אבא, קשה לכולם. הנופים מדהימים. הכל ירוק, המון מים, ולאט לאט מתחילים להתגלות ראשי הרים המושלגים. אנחנו מגיעים לכפר קטן וציורי. שלושה בתים, שני זקנים וילדה שכנראה סובלת מתסמונת דאון. כאן נגמר השביל. מסתבר שטעינו בדרך, והמקומיים מסבירים לנו לאן ללכת. לא הצלחנו להבין, וגייסנו איכר מקומי לסייע. הוא לא מהסס לרגע, ומוביל אותנו משך קרוב לשעה עד שמגיעים לתוואי השביל. כשברור לו שנסתדר הוא נפרד מאיתנו,ואני נותן לו 50 סול. הוא כמעט בוכה, זה כנראה סכום גדול מאד בשבילו. בערב מגיעים לכפר קטן, ולידו חניון דשא מוגן מרוח . חוליו כבר שם, פרק את ציוד השינה שלנו ומחכה לארוחה. התפריט מאד מגוון. בערב אוכלים מרק משקית, ליד אורז או פסטה, מתובלים היטב ברוטב קנוי. האוכל מוכן על גזיות קטנות, שמצליחות להכין לנו גם פופקורן וקפה טוב, שהבאתי מטירה. בחוץ קור כלבים. בעוד כמה שעות תרד הטמפרטורה מתחת לאפס, והמים שישארו בבקבוקים בחוץ יקפאו. אנחנו עטופים בכובעים, כפפות, גטקס,
מעיל א' ומעיל ב'. הקור מבריח אותנו לשקי השינה, וכבר בשמונה הולכים לישון.

בבוקר קמים מוקדם. לא רגילים (לפחות אני) למנת השינה הגדולה. גיבל, שותפו של אורי לטיול הגדול, מכין את הדייסה המפורסמת שלו, מאבקת חלב, קואקר והרבה סוכר. אין כוכבי מישלין, אבל מזין. לדרך אנחנו אורזים לחם, טונה וממרחים.

היום השני קטלני. אנחנו עולים לנקודה הגבוהה ביותר בטרק, כ – 4,700 מ'. השביל עולה להר כמעט ללא
פיתולים, שעתיים וחצי של עליה. זהו שביל "שבעת הנחשים", ובתכלס הוא באמת משהו כמו שבע פעמים שביל הנחש המוכר לנו ממצדה. האויר דליל, וכל הרמת רגל מחייבת שאיפת אויר מלא הריאות. הולכים לאט לאט, ואפילו מצליחים ליהנות מהפסגות המושלגות של הסלקנטאי שמתגלות מידי פעם בכל הדרן. הצמחיה מועטה מאד, וכמעט אין בעלי חיים גדולים. למעט שיירת פרידות שחולפת מידי פעם על פנינו וכמה עופות דורסים בלתי מוכרים לי, אנחנו בעלי החיים היחידים באיזור. אורי מכין מידי פעם קפה, תירוץ
להפסקה וגם קצת סם ממריץ. לבסוף מגיעים למעבר, העלייה הגדולה מאחרינו ובספר כתוב שמכאן  רק יורדים. זה נכון בממוצע, אבל בחיים עדיין נתקלים מידי פעם בעלייה שדורשת מאיתנו את כל הכח. עם חשיכה מגיעים לחניון. חוליו כמובן כבר שם, עם נהגי פרדות אחרים. הם משחקים כדורגל, וחוליו השוער. לא משהו, כמעט כל בעיטה לשער מסתיימת בגול. אבל אנחנו בכל זאת ניתן לו ארוחת ערב גם היום (הפעם מרק ופסטה).

היום השלישי הוא הקל מכולם. אנחנו הולכים לאורך נחל, הצמחייה מדהימה. גילינו שיחי פספלורה, ואנחנו
לועסים מהם מלא הפה. התחושה היא של גן בוטני. שרכים בכל מקום, על העצים צומחים אפיפיטים מדהימים בצבעיהם, ובכל מקום צמחים שאנחנו מכירים רק מהמשתלה: כולם פורחים בכל צבעי הקשת. המסלול היום קצר, וכבר בצהרים אנחנו מגיעים לעיירה "לה-פליה", עוד יישוב שכל קיומו בזכות המטיילים הזרים. שוב מתמקמים עלמשטח דשא, אורי משיג כדור ותוך כמה דקות הוא אוסף את כל ילדי הכפר ומארגן משחק. הילדים חמודים, מידי פעם הכדור עף לנחל וכולם רצים יחפים להחזיר אותו, היסוס קל
והכדור יעלם בזרם החזק. מסיימים בצילום קבוצתי, אורי גיבל ותום עם כל הנבחרת המקומית.

המסלול המצפה לנו מחר חוצה רכס הרים, והפרידות לא יכולות להמשיך במשימתן ההסטורית. אנחנו נפרדים מהפרדות החביבות ומחוליו, שמחר כבר יעמיס ציוד של מטיילים אחרים. גיבל מנהל משא ומתן עם
המאכר המקומי, שתמורת 70 סול מציע לעביר את הציוד שלנו במכונית למסעדה ב"הידרו". הידרו הוא שמה של תחנת הכח המקומית שמופעלת מכח המים, אליה אנחנו אמורים להגיע מחר. אני מדמיין את המסעדה, וחושב איך נשב שם כולנו, נאכל משהו טוב ונצבור כח לקראת ההמשך. ושוב סיפור מתח – האם הציוד שלנו יגיע למסעדה?

את שנת הלילה שלנו מפריע תרנגול הבית, שלא שמע על תפקידו ההסטורי – לקרוא עם זריחת השמש. הוא קורא כל הליילה, ומצטרפים אליו הכלבים המקומיים. לידי אורי ישן כמו תינוק, באוהל השכן גיבל
ותום חולמים חלומות פז. אני מתהפך מצד אל צד ומחכה לבוקר. קם ראשון, יוצא לסיבוב בכפר, קונה פיתות, ומחכה לכולם שיקומו.

הדייסה של גיבל טעימה מתמיד, ואנחנו גומרים הכל. מעמיסים את הציוד על הרכב שייקח אותו למסעדה.
כנראה מדובר באיזור שבו מסעדות רבות, והנהג רושם עבורנו את שם בעלת המקום. מיצי הקיבה שלי שוב פועלים, ואני מת לראות את התפריט.
היום כבר נראה את מאצ'ו פיצ'ו מרחוק, ואני מתרגש. חלקו הראשון של היום לא פשוט. העלייה תלולה מאד, אבל הפעם המסלול עובר באיזור מכוסה צמחייה. אנחנו מגלים שהשיחים עמוסי הגרגרים הם שיחי קפה, וחולפים על פני חוות המייצרות את פולי המשקה האהוב. בקצה העלייה מגיעים ל  Llactapata, אתר של האינקה ממנו רואים את מאצ'ו פיצ'ו. מכאן ירידה. בדרך רואים מפל מדהים, היוצא מאמצע ההר. מסתבר כי זו ניקבה מלאכותית, שנוצרה לצורך יצירת חשמל. ככל שנתקרב המפל יהיה מרשים יותר, עצמת המים מדהימה ורעש הנפילה גדול. מיד לאחר שחלפנו על פני המפל אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת. הרכבת כבר ממתינה, ולידה שורה של סוכות מאולתרות. בכל סוכה מוכרים כמה בקבוקי שתייה, מעט פרי וממתקים. אחת הסוכות היא "המסעדה" שלנו. לא ממש מה שחשבתי…הציוד שלנו מונח בערימה ליד הסוכה, כלום לא חסר. הארוחה המקווה נמוגה, אבל מה עושים עכשיו? איך מעבירים את הציוד לאקוה קליאנטה, תחנתנו הבאה?
לאחר דיון קצר שמקיימים אורי וגיבל עם "מנהלת המסעדה" שלנו, נמצא הפתרון – אפשר לשלוח את הציוד ברכבת לעיירה. אנחנו מעמיסים את הציוד על קרון המשא, ביחד עם שקי תפוחי אדמה, חבילות עשבי תבלין,תרנגולות, ארגזים חתומים ועוד. משגרים את הציוד עם תפילה שיגיע, ואנחנו יוצאים לסיים את הטרק. הקטע האחרון עובר לאורך מסילת הברזל המובילה לאקווה קליינטה. מגיעים לעיירה לפני הרכבת, שבסופו של דבר נכנסת לתחנה עם הציוד שלנו.

אורי מתחבר לפייסבוק, ומבין שמורן, שותפה נוספת לטיול, מגיעה מחר לאקוה קליאנטה. הוא רוצה לטייל איתה, ואנחנו מחליטים לחכות יום במקום. גיבל ותום יעלו לאתר בבוקר. לנו נשאר רק לקנות כרטיסי
כניסה לאתר, ולמצא את הדרך הטובה ביותר להיות למעלה בין 400 הראשונים, שיזכו גם לעלות להר הואינה פיצ'ו, הסמל המסחרי של האתר. ארבעתנו הולכים למשרד התיירות המקומי, לקנות כרטיסים. מנהל המשרד מדבר ספרדית שוטפת, ואף מילה באנגלית. כדי לתת שירות ראוי לתיירים פיתח שיטה מעניינת. סדרת שלטים באנגלית הנותנים מענה לכל שאלה. מסתבר שכדי להיכנס לאתר דרוש דרכון. הבעיה – גם אורי וגם גיבל השאירו את הדרכונים בקוסקו. מה עושים? אז ככה. כיוון שגיבל ותום עולים מחר, ואנחנו מחרתיים, גיבל משתמש בדרכון שלי. התמונה די דומה….  נציג התיירות מסביר שניתן להזמין כרטיסים באינטרנט, ומראה לנו שלט עם כתובת האתר. כל הנסיונות שלנו נכשלים, האתר לא יודע לבקש אשראי והרישום לא מסתייע. הנציג ממשיך להראות לנו שלטים, דרכו המיוחדת לתקשר עם לקוחות מכל העולם. אבל פתרון אין. בינתיים אורי מבקש ממורן להביא את הדרכון שלו, היא עדיין לא יצאה מקוסקו ומצליחה במשימה. במקביל, למחרת בבוקר אורי מגלה מרכז מידע ובו שתי נשים הדוברות אנגלית טובה. הן מבינות את הבעייה, הולכות איתנו לנציג התיירות והוא מוכר לנו ללא בעיות שני כרטיסים. מורן מגיעה אחר הצהריים, יחד עם הדרכון של אורי ועם סטייסי, אוסטראלית הזויה, DJ במקצועה. היא לבנה כסיד, דקיקה ויפה להפליא. היא מספרת לכולם כמה היא אוהבת ללכת ברגל, וכי בכוונתה לעלות להר ברגל, מה שלא ממש מסתדר עם  המגפיים האופנתיות גבוהות העקב שהיא נועלת. בבוקר היא תשנה בקלילות את תכניתה,ותעלה לאתר באוטובוס.

אורי, מורן,  ואני בעל כרחי מחליטים לעלות ברגל, כדי שנוכל לזכות באישור המיוחל לטפס לפסגת הויאנה.
קמים בארבע, בעלי ההוסטל כבר הכינו לנו ארוחה קלה ואנחנו מתייצבים יחד עם עוד 200 מופרעים במחסום הכניסה לאתר. עם פתיחת המחסום מזנקים כולם לשביל התלול, כאילו מדובר במרוץ למיליון. גם אני פותח בצעד מהיר. תוך דקה נגמר לי האויר ואני על סף התקף לב. עוצרים לכמה דקות ואז אני מתחיל לעלות בקצב שלי. מסתבר שגם האחרים לא מלקקים דבש, ואנחנו חולפים על פני מטיילים רבים שקרסו וטוענים מצברים. כשמגיעים לפסגה עדיין חשוך, והשומר במקום מחתים את הכטיס שלנו בחותמת היוקרתית: "כולל כניסה להויאנה פיצ'ו."

האתר עצמו מדהים ביופיו. אני מצלם 200 תמונות, וברור לי שבסוף רובן יראו אותו דבר. אבל המראות כל
כך יפים שאני לא מצליח להתאפק. כיוון שמורן זכאית למדריך כחלק מהחבילה שרכשה, אנחנו מצטרפים אליה וזוכים להסבר מפורט על האתר ותולדותיו. אנחנו לומדים מהמדריך המלומד שאף אחד לא יודע למה האתר שימש, וכיצד נבנה. מצד שני, מספר המדריך כיצד התגלה האתר לפני כמאה שנים על ידי אנטרופולוג חובב, מדוע נקרא "העיר האבודה" ומה מותר ומה אסור לעשות עליו. בסוף הסיור אנחנו מתפנים לטיפוס האחרון בטרק: אל פסגת הויאנה פיצ'ו. זה נראה בלתי אפשרי, או לפחות מסע בן יומיים.
ההר גבוה ותלול, מפחיד בעצמתו. אבל העלייה, שאינה קלה כלל ועיקר, מתגלה כאפשרית. תוך פחות משעה אנחנו למעלה, שומעים בעיקר עברית ועומדים חסרי נשימה מהמאמץ אבל בעיקר מהמראות המדהימים. פסגת העולם. כך בודאי הרגישו כובשי האוורסט. ואני מודה לשוש שיזמה את שליחתי לכאן, מודה לאורי שהסכים לקבל אותי לשבועיים, ולחבורה הנהדרת שאורי מטייל איתה, גיבל, דביר, אייבי, תום ומורן שהסכימו לארח בחברתם זקן כמוני.